עולם כמנהגו נוהג.
"והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם"
אלו ימי המשיח שאין בהם זכות ולא חובה.
הלכות פרק ט פסוק ב" נאמר- " ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאהים וחכמיהם לימות המשיח.
כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן.
וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שינסו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמרולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר הסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שי."
כבר בתקופה מוקדמת מאוד ידעו לכתוב חכמים את התורה.
התורה שנכתבה אז , ניתנה לעתיד לבוא.
הכיצד יכלה להינתן בטרם - כיצד ידעו לכתוב תורת אמת - ומדוע אנחנו חוזרים כל פעם מחדש אל הכתובים הללו ?
אותו משיח מעסיק את העם מדורי דורות, בכל דור קם אב רוחני, מנהיג בסתר הכותב דברי תורה, אך נשאר בעילום שם ומקום.
סביב אותם הגיבורים שחיו בצניעות תהומית, במקומות שכוחי אל, בדלות, ובעוני - ישנו זוהר קדוש.
כמו מעל ראשהיים מרחפת אמת נצחית שכלל אינה עורגת לתנאים חיצוניים על מנת להתקיים.
העלייה לרגל אל אותם הקדושים מוכרת לכולנו, כולנו בעיתות משבר, פחד, חוסר אמונה נוהרים להשתטח על הקברים , נוהרים להילולות צדיקים, מנשקים ידיים רגליים, עורגים לנס.
אותם המקומות הקדושים הם סמל - לאומי למורשת , לתורה החצובה עמוק בסלעי ארץ הקודש.
לאותם אנשים ביננו , אשר חפצים ביקרה של תורה זו, זו כמעט חוויה מיסטית לבקר את " האנרגייה" שנותרה אי שם במערות, סלעים, רחובות צדדים, כתובים, חדרים ריקים מתכולה אך מלאים ברוח שדמה זורם בה עד ליום זה.
לא מעט חקרתי את אותם המקומות, ובתחילת דרכי נוכחתי לדעת שאין דבר אותו ניתן לאמוד, מס רכוש לא היה מוצא עניין בלאמוד את שווי הנכס, הרכוש שנותר, אינו ראוי לחיי אדם, ובכל זאת פשטות תהומית יש בה בכדי לגעת ולפתוח לבבות של רבבות ואלפים.
כאשר אנחנו מגיעים אל מקום תפילה , אנו עוטים על עצמנו כמנהג יודעי דבר לבוש על מנת לכבד את המקום, בפתח עומדים חוזרי תשובה, שואלי שאלה, כאלו שאבדו, אנחנו אובדי העיצות, כולנו נפגשים בסאגה כזו או אחרת כדי לבחון מחדש את מקומנו ביחס לכל זה.
תותנו שניתנה ליחידי סגולה בזמן עבר , לא במקרה נשמרה מכל משמר. יש בנו , במיוחד בדור הזה כוח לקחת כמעט כל דבר ולחדש אותו...
ניתן להבחין איך תורת הקבלה קבלה בדורנו מעמד של עגל זהב.
חשוב מאוד ללמדה, לרכוש כלים להבנתה, לחנך את דרכייה, אך העם היהודי לא פוסק מעבודתו .
חייבים לחדש בה, לכן נפתחו מחוזות ללימוד שכל אחד נושא אופי יהודי, מאז דורי דורות, ולרגע אין משגיח של אמת להבין שתורה זו איננה חומר ביד היוצר, היא היצירה לשמה.
בתוך העם מלומדי רבא, יודעים להפוך בה ולהפוך בה, בלבוש כזה או אחר, תחת קריאה של רב , מנהיג רוחני, נוהרים אנחנו אל בתי הכנסת לשאת את שם אלוהינו לשווא.
אני מאמינה שכל התורה מטרתה אחת- להסיר את לב האבן כנאמר. להסירו מבשרנו...
הנסיון של עם יהודי ליצור תהודה דמוקרטית בעולם שאיננה אלא בריחה מאחריות הופכת להיות המלחמה האחרונה .
מחפשי חופש - נוחלים מלחמות, הרי כל תורת השם הינה בחובה.
על כן נאמר - עבד אדוני חופשי.
אך מה עשינו אנו , הפכנו להיות עבדי עבדים. התרחקנו מרחק שיבה מליבנו, ואנו הולכים בחשיכה, מחפשים את האור...
הכיצד מחפשים אנו את האור, האם האור איננו?
ומהו החושך הגדול שכולנו נוהרים אליו בתחפושת של קידמה , התחדשות, טכנולוגיה, תעשיית תורה.
אני בוחנת את מציאות חיינו ביחס לקיים, וכשאני רואה את אנשי הצבא המרגיעים אני רואה את חרדתם, ומדוע יש להרגיע עם שתורתו נתנה זה מכבר?
והעם שזועק אנחנו חזקים, נשען, על אלו שבכוחם מוחזקים, אז...
היכן מקום שבתכם? באוזלת היד, בכוח הזרוע, ובהסגר הלב.
אותה סיבה מסובבת את כל העולם.
בגלל אותו אובדן של פשטות - תהומית, אנו בונים עולם שאין יסודותיו אלא חורבן.
אמר אחד הבחירים זהו התשלום עבור מגורים במדינה יהודית...
אם כך אומר מנהיג , אוי לעם ...
איש יקר האם אין די בכך, האם עדיין אתה מוכן להחזיק בשם התואר של תפקידך ולו רק בכדי להמשיך את משחק- הפוליטיקה המזוהמת שבתוקף תפקידך קבלה חותמת צבאית לצאת כל פעם מחדש לקרב?
האם אתה מוצא מנוחה בידיעה שלשם כך נבראת - לשלם עד יום מותך ?
אינני מאמינה למוצא פיך...
זהו הבל הבלים לומר שזהו התשלום שעלינו לשלם.
איש יקר זהו המחיר שמשלם העם עבור בורותו- עבור החלטתו לבחור שלא מתוך בחירה אותך להנהיג את מה שאין אנו מנהיגים כדרך חיים.
פנייתי זו כלפי כל גורם בחיר המשמיע קול, כל גורם הלבוש בבגדי מסורת, בבגדי תפקיד.
האם אינכם חושבים שהגיע הזמן לפשוט את מדי הקרב?
ואתם יושבי הארץ, האם באמת שכחתם כי ליבכם שוכן בקרבכם? האם מכת מצרים שאנו כרגע מכים אינה זכורה לכם מדורי דורות, ולכשתבוא מכת בכורות מה תאמרו - צריך לשלם?
הראו לי אם יהודייה או אם ערבייה המוכנה להחליף את בכורה בתורתכם?
אני קוראת אליכם לשוב חזרה , אל מקום שבתכם, אני קוראת לכם להוריד את השיגעון שמונח על הכתפיים- קרי דרגותיכיים.
זכרו מי שנתן את התורה היה פשוט עניו צנוע, מורד מעם . ואתם כל כך מורמים מעם - איך תוכלו לדאוג לבטחונו בדרכם?
הלב מאבן שלנו כאומה לא פעם החסיר פעימה, שנים של הלוויות , של ליווי המתים בדרכם האחרונה.
אותה בוששות של חיל הרגלים לפעולה קרקעית מתעכבת מכיוון שהיא יודעת את משמעותה.
האם תרצו שוב לקבור את מתי הארץ בארץ לא זרועה?
האם החשיבות של המעשה גדולה מחשיבות האדם שנשלח לעשות בשמכם?
לא ... זוהי תפיסת חיים חדשה שייש לגבש.
אינני רוצה מנהיגים רהוטי דיבור, המשגיחים לבטא את העברית ללא לאות.
אני מחפשת אדם היודע לדבר אל הלב , אדם שלא דרגות מונחות ומוציאות ממנו כוח זרוע מתוקף תפקיד.
אלא אדם המבין את התורה הבסיסית ביותר - חיים.
אותם אנשים שנתתנו את התורה עזבו את העולם ריק מדעת.
המעניין הוא שבלכתם , חלקנו חשנו בצמא לדעת את אותה הריקות.
אנשים הממלאים תפקיד - תורה , אינם עוזבים לעולם, רוחם הנהגתם, וליבם נותרים לחיי נצח.
כאשר אני מביטה במנהיגי הדור, לא אזכור אתכם ידידיי, אינכם מחוללים - אתם מחללים.
אין דמות אחת בכנסת, או בצבא שליבי עומד דום לכבודה?
אתם מדברים שלא בשמכם, אתם פועלים שלא מכוחכם, אתם לוקחים חיי אדם שלא מתוקף סמכותם, אתם אוכלים ושותים וגונבים - מתוקף הסמכות שנתנה לכם המדינה שאזרחייה הפקר.
אתם מתוגמלים בשכר בהתאם לדרג- נהנים מתנאים שאדם ממוצע יכול רק לחלום עליו. בתוקף תפקידכם...
והעם שלועג, תומך , מתרצה ומרצה הינו עדר המובל בהתאם לנסיבות שראשיתן ואחריתן חורבן.
אינני מזלזלת באף אדם- להנהיג אומה כל כך מבולבלת זוהי משימה בהחלט לא פשוטה. מישהו אפשר לדבר לקרות, ראשי העם זוהי תמונת המציאות שלנו
פרופיל של עם חברה, ממשל שכרגע פניו בפרופיל. אתם מכים - כרגע אל תשכחו שאת הלחי השנייה מכים חזרה , זו רק שאלה של זמן.
העולם הוא הד של מעשינו- צדיקים חיים לנצח, את חיי הנצח יכול לקבל רק אדם שמעשיו , דיבורו , וליבו אחד.
הפוליטיקה הפכה להיות חוג פילוסופי באקדמיה של החיים.
אך החיים האמיתיים אינם באקדמייה.
החכמה האמיתית שוכנת בלב.
תורת אמת, עירומה מוכנה לשאת את סבלה כך ששערייה יוותרו פתוחים ליום שבו היא תדע אהבה.
אני גאה להיות אדם פשוט, ריק מדעת, אחד שליבו פצע ונפצע לא פעם אחת.
אך את חיי קבלתי על מנת ללמד דרך ארץ-
אין לי ארץ אחרת , גם לא לכם, אין ארץ אשר יושבייה מחוצה לה.
פתיחת הגבולות שלנו דורשת התעלות מעל לטבע האנושי.
דורשת מעמד של אדם אחד בנשמה אחת עבור כולם.
אחד שיגיד די, די לאינטלגנציה, לידענות, ליהירות, די למוות, די למילה ערבי יהודי, די לפחד ודי לזכויות.
הרי אם היינו באמת מדינה דמוקרטית , לא היינו צריכים לחזור על כך שוב ושוב.
אני מאחלת לכולם לב חדש- רחוק מבשר , קרוב לתורה.
רות קדם
